גדלתי בקיבוץ דפנה שבצפון, סמוך לגבול עם סוריה ולבנון. קיבוץ דפנה הוא מקום שקט המוקף בהרים, נחלים, ומטעי אבוקדו.
מקלטים, מסכות אבך, רעמי קטיושות, וטרטור מסוקים הם רקע לזרימת מי הנחל. הפער בין יופי של טבע פסטורלי לאיום קיומי ופחד מהפגזה מפגיש גן עדן עם גיהנום.
אני זוכרת את עצמי יושבת בבית הכביכול מוגן ובטוח, ושומעת את הבומים של נפילות הקטיושות, רואה את הדיווחים בחדשות, אבל בפועל הבית ממשיך לתפקד כרגיל. מטעי האבוקדו של הקיבוץ ירוקים כתמיד, הנחל ממשיך לזרום והשגרה כביכול נשמרת. המלחמה נתפסת כמקור בלתי נראה ובלתי מובן ולכן ההתרחשות המלחמתית נוכחת קודם כל בטלוויזיה, בדמיונות ובחלומות.
הסרט עוסק בזיכרונות שלי ממפגש עם חיילים שהגיעו לקיבוץ בעת מלחמת לבנון השניה, בהיותי נערה בת 17. במפגש עם החיילים ועם אמצעי ההרג נוצרת סקרנות- הם הופכים למשחק, שעשוע, ומושא לתשוקה. המפגש הוא רגע של ריגוש והתחדשות, תוך כדי מצב של איום וסכנה. הגילוי והחקירה של החיילים ושל אמצעי הלחימה, משתלב בתהליך של התבגרות וגילוי מיניות.
הדמות שלי בסרט עוברת תהליך שמתחיל בנוכחת במבט צדי. היא מביטה, משתאה, חוקרת את הסיטואציה המלחמתית. בהמשך נוגעת בה פיזית, במפגש עם החיילים היא אף נסחפת לקחת חלק במלחמה- היא לומדת מהחיילים להשתמש בנשק. בשלב הזה אין יותר חדשות ואין יותר מציאות, הכל מתערבב. הטבע ויצר החיים הנערי משתלבים בדיווחי המוות והאימים במהדורת החדשות בטלוויזיה.
מסכות האבך שחולקו במלחמת המפרץ להגנה מהתקפה כימית הפכו לסמל מאוד מזוהה בחברה הישראלית. מצידו השני של הגבול משמשת הכאפייה כיסוי פנים .
הבחירה להציג את בני האדם מכוסי פנים , הופכת אותם ליצורי כלאיים , מוטציות המתפקדות בתוך טבע כאוטי. המסכה מבודדת את הדמות ומנטרלת את יכולת הדיבור ויוצרת בידוד וניכור. הדמויות בסרט הן מראה לחברה הישראלית אשר איבדה את האמון במנהיגיה ונכנסה למצב של התגוננות והתקפה, חוסר תקווה שמוביל למצבי קיצון.