אני יוצרת במגוון מדיות: ציור ואנימציה בצבעי מים, וידיאו ארט וצילום דוקומנטרי, וציור דיגיטלי באייפד. הצילום מהווה כלי לתיעוד התרחשויות שקורות בהווה, לעומת הציור בצבעי מים שמאפשר לי צלילה אל זיכרונות וחלומות. מאז ה7.10, עם פרוץ המלחמה, התפנתי מהבית והסטודיו בצפון, והתחלתי לצייר באייפד, שמאפשר לי ניידות. כך נולד יומן קומיקס שמלווה אותי בחיי היומיום שלי כמפונה.

​

הצורך להתבונן במציאות שבמקרים רבים קשה לעיכול, מוביל אותי לנסות ולתאר את החוויות שלי, ואת העולם שסביבי, באופן שדומה למציאות אבל שיש בו מימד של חלום. אני בוחרת בנקודת מבט שמדגישה את האבסורד שבחיים שלי ושל כולנו במדינת ישראל. המלחמה מעסיקה אותי מכוון שהיא מעמתת אותי עם רגעי קיצון, עם פחדים עמוקים לצד רגעים יפים, שבהם היופי של הטבע ושל החיים גובר על האימה והעצב. בזמן מלחמה יש לי צורך לתאר את המציאות כמו סיפור אגדה, או כמו זיכרון רחוק. כך נוצר היפוך באופן בו אני תופסת את המציאות, הסיפור הדמיוני הופך להיות המציאות, הוא מחליף את הדיווחים בחדשות או את הזיכרונות הקשים. המציאות הופכת לחיקוי של הדמיון.

​

תהליך היצירה שלי מתחיל מכתיבה של זיכרונות, חלומות, ומחשבות. לכל אלו מצטרפים ציורים שהם תגובה אינטואיטיבית לטקסט. בהמשך אני עורכת תחקיר מעמיק, מחפשת ברשת תמונות, טקסטים, סרטונים, קטעי וידיאו מתשדירי חדשות, וגם תחקיר בארכיון האישי שלי. כל מידע שקשור לנקודת הזמן בה התרחש האירוע אותו אני מנסה ליצור מחדש. אחרי התחקיר אני חוזרת לציור ולכתיבה, יוצרת דימויים נוספים, הפעם מושתתים על חומרי התחקיר. לפעמים אני יוצאת לצלם את המקומות בהם האירוע קרה או קורה, לפעמים אני מצלמת את עצמי ולפעמים את הטבע סביבי או את האנשים הקרובים אלי, המשפחה והחברים, הופכים גם הם להיות חומר גלם ביצירה. לסיום, אני עורכת את החומרים לסרט. יש מקרים בהם חשוב הסדר, יש אקספוזיציה ואסקלציה של אירועים, ובמקרים אחרים אני יוצרת סרטים שיכולים להתנגן בלופ, עורכת לפי סאונד וקצב, סרטים אלו יש בהם תנודות בין מתח ושיחרור, אין להם סוף, קצת כמו בחיים עצמם. חשוב לי שבמהלך הצפיה בסרטים אפשר יהיה להתבונן בפצעים ובקונפליקטים האישיים שלי והקולקטיביים ולחוות כאב ועונג, כעס ושמחה, עצב וצחוק- ניגודים שחיים בתוכנו בו זמנית, במיוחד ברגעי קיצון.